מושגי יסוד באדריכלות קלאסית

יותר מ'סגנון': בחירת סוג העמוד קובעת גם את הכותרת, את העיטורים שמעליה ואת הפרופורציות של המבנה כולו. שלושת העיקריים — דורי, יוני וקורינתי — קרויים על שם האזורים שבהם התפתחו.

בארץ: קבר יאסון ברחביה (דורי); יד אבשלום בנחל קדרון (יוני)

הפשוט והגוץ: העמוד צומח ישר מן הסטילובט בלי בסיס, הכותרת חלקה — 'כרית' ולוח מעליה, ובאפריז מתחלפים טריגליפים ומטופות.

בארץ: קבר יאסון ברחביה; שני העמודים בחזית קבר בני חזיר

עמוד צר יותר ביחס לגובהו, העומד על בסיס, וכותרת עם שתי וולוטות — שבלולים ספירליים מימין ומשמאל. הוולוטות הן סימן הזיהוי הבולט.

בארץ: הכותרות של יד אבשלום בנחל קדרון

המפותח והמפואר: כותרת גבוהה עטופה עלי אקנתוס (קוציץ סורי), ועמוד דק וגבוה עוד יותר. החביב על הרומאים — כמו במקדש אוגוסטוס בפולה שבקרואטיה.

בארץ: כותרות קורינתיות בכל עיר רומית בארץ — בית שאן, קיסריה

הדגם החוזר באפריז הדורי. טריגליף — לוח מגולף בשלושה פסים אנכיים (טרי = שלוש); מטופה — הלוח שביניהם, שעוטר בסצנות מיתולוגיות. בירושלים של בית שני — עיגולים פשוטים בלי דמויות.

בארץ: יד אבשלום בנחל קדרון

המדרגה העליונה, או רצועה מוגבהת כמו מדרכה, שעליה עומדים העמודים. במקדש היווני היא מעל כמה מדרגות; בבתי כנסת ובכנסיות היא שורת אבן מוגבהת ברצפה.

בארץ: כל מקדש, בית כנסת וכנסייה עם שורות עמודים — למשל כורסי

כַּן מוגבה שמתחת לבסיס העמוד. הוא אינו חלק מן העמוד — הוא מגביה אותו.

בארץ: שער הניצחון הרומי מתחת לשער שכם בירושלים

ראש העמוד, שעליו נחה הקורה. לפי הכותרת מזהים את הסדר במבט אחד: חלקה (דורי), וולוטות (יוני), עלי אקנתוס (קורינתי).

קורת האבן האופקית שנחה ישירות על הכותרות — חיקוי בָּאבן לקורת העץ של המבנים הקדומים.

הרצועה שמעל הארכיטרב, מעוטרת בדגם חוזר: בדורי — טריגליפים ומטופות; ביוני ובקורינתי — רצועה רציפה של תבליט.

הגמלון הוא הגג המשולש שבחזית; הטימפנון הוא השדה המשולש שבתוכו, שעוטר בדמויות, קרבות וחיות מיתולוגיות.

פסלים או עיטורים שהוצבו על ראש הגמלון ובשתי פינותיו התחתונות — 'כתר' לחזית המקדש.

עיבוי קל במרכז גוף העמוד, כאילו העמוד 'מתאמץ' תחת המשקל. אחת ההשליות האופטיות של האדריכלות הקלאסית, כמו הרצפות המקומרות בפרתנון.

חריצים אנכיים לאורך גוף העמוד, כמו קפלי שמלה. הם מוסיפים חן וגורמים לעמוד להיראות רזה וגבוה יותר.

מוקף עמודים ומדרגות מארבעת צדדיו, ולכן קשה לזהות במבט ראשון היכן הכניסה. פסל האל עמד בחדר סגור בלב טור העמודים — לא בחוץ.

בארץ: אין בארץ; דוגמה: מקדש הפייסטוס באתונה

ניצב על בסיס מוגבה עם גרם מדרגות בחזית בלבד; העמודים מדגישים את החזית. מבנה צירי מובהק, לרוב בקצה רחוב או פורום. בתקופת אוגוסטוס מתחיל גם פולחן הקיסר.

בארץ: מקדש רומא ואוגוסטוס בקיסריה; חורבת עומרית; תל קדש

מבנה עגול מוקף עמודים — מקדש (אתנה בדלפי, הרקולס ברומא) ובהמשך גם קבר. ראש יד אבשלום הוא סוג של טולוס.

בארץ: החלק העליון של יד אבשלום

מקדש קטן או חדר פולחן. במחנה לגיון רומי — החדר הקדוש בלב המפקדה (פרינקיפיה), שבו נשמרו נשר הלגיון, סמליו ודמות הקיסר, ומתחתיו לרוב קופת הלגיון.

בארץ: מחנה הלגיון השישי (Legio) ליד מגידו

תוכנית העיר האידאלית: רחובות שתי וערב שיוצרים רשת (גריד), על שם האדריכל היווני היפודמוס. לא כל עיר נראית כך — ערים שנכבשו הותאמו לדגם ככל האפשר.

בארץ: קיסריה (אינסולות); בית שאן

רחוב האורך המרכזי, בדרך כלל בציר צפון–דרום — רחב, עם עמודים וחנויות, לתהלוכות ולמסחר. בלטינית: 'ציר' (כמו ציר של דלת).

בארץ: ירושלים — שני קרדו משער שכם; אנטיפטריס (תל אפק)

רחוב הרוחב המרכזי, בציר מזרח–מערב. מקור השם אינו ידוע (יש בו את 'דקה' — עשר).

בארץ: סוסיתא — דקומנוס בלבד, בלי קרדו, כי העיר מוארכת על ראש ההר

'ארבעה שערים': מבנה בצומת הקרדו והדקומנוס, שנכנסים דרכו לכיכר מארבעה צדדים.

בארץ: בחו״ל: ג'רש, תדמור (פלמירה)

כיכר השוק הגדולה — מרכז החיים: מסחר, כינוס ומפגש. ביוונית אגורה, בלטינית פורום. ברומא בנה כל קיסר פורום חדש.

בארץ: האגורה ליד רחוב פלדיוס בבית שאן

גוש בתים בין ארבעה רחובות — 'מבנן'. לעתים בן כמה קומות, ובו עשרות ואף מאות דיירים.

בארץ: קיסריה

קשת הנצחה, לא שער בחומה: בדרך כלל קשת מרכזית גבוהה ושתי קשתות צד, עמודים על פדסטלים וכתובת למעלה. ארבעה מוכרים בירושלים.

בארץ: שער שכם (הקשת הקטנה של אדריאנוס); אקה הומו; כנסיית אלכסנדר נבסקי; מצפון לשער שכם

האדריכלות היוונית היא של עמודים וקורות; הרומאים מחזירים לשימוש את הקשת, הקמרון (קשת רחבה) והכיפה. בכיפת הבטון של הפנתאון — אוקולוס, 'עין' פתוחה לאור.

בארץ: קמרונות אמת המים בקיסריה

חצר מוקפת עמודים (פרי = מסביב, סטילוס = עמוד) בלב בית מפואר: שמש באמצע וצל מאחורי העמודים.

בבית הרומי — אולם מרכזי עם פתח בגג ובריכה למי הגשם. בכנסייה — החצר שלפני הכניסה, שחוברה לתבנית הבסיליקה.

בארץ: האטריום של כנסיית כורסי

רשת דרכים חסרת תקדים שנועדה לתנועת הצבא, למסחר ולהעברת המסים. במקום אחד — חציבה בסלע עד מדרגות; באחר — תשתית ושכבות מרוצפות. רחובות בעיר רוצפו עם מדרכות.

בארץ: דרך הקיסר מירושלים לכיוון חברון ובית גוברין

מיל = אלף צעדים (כ־1.5 ק״מ), נמדד מן הפורום של העיר. על האבן נחקקו מספר המיל ושם הקיסר — ולכן שימשה גם לתעמולה. מדידות חוזרות יצרו ריכוזי אבנים.

בארץ: ריכוזי אבני מיל בגבעת ישעיהו שבשפלה ובדרך לחברון

מפת דרכים ארוכה של האימפריה, בהעתק מימי הביניים, על שם אספן מן המאה ה־15. מופיעים בה ירושלים בשם איליה קפיטולינה, הר הזיתים וים המלח.

תעלה שמובילה מים בכוח הכובד, בשיפוע קל, ממעיינות רחוקים — מה שאפשר לערים לרדת מן התלים. בארץ בהיקף רחב מן התקופה ההלניסטית־חשמונאית, שוכללה ברומית ונמשכה בביזנטית.

בארץ: אמות ירושלים העליונה והתחתונה; אמות קיסריה

האמה העליונה: תעלת הורדוס, שהוכפלה בימי אדריאנוס (כ־130) בידי חיילי הלגיונות — כתובותיהם בקשתות. האמה התחתונה (הנמוכה), ביזנטית: מסכר נחל תנינים, מקורה לכל אורכה. האמות שירתו את העיר, בתיקונים, מאות שנים.

בארץ: חוף האקוודוקט בקיסריה

דרך לעבור הר: חוצבים מנהרה משני הכיוונים, ופירים אנכיים מחלקים את העבודה לכמה חזיתות, מכניסים אוויר ואור ומאפשרים לסלק את פסולת החציבה.

בארץ: מנהרת ארמון הנציב (האמה התחתונה, שישה פירים)

צינור סגור שיורד אל העמק ועולה בצד השני, מעט נמוך יותר, לפי חוק הכלים השלובים. צינור חרס היה מתפוצץ בלחץ — ולכן חוליות אבן מחוברות זכר־נקבה.

בארץ: האמה העליונה לירושלים באזור בית לחם; חוליות במוזיאון ישראל

בריכת שיקוע בדרך מנקה את המים לבד: הם נחים, הלכלוך שוקע והמים העליונים ממשיכים. בפתח העיר הקסטלום מפצל את המים — לבתי עשירים, למזרקות ולבתי המרחץ.

מבנה חצי־עגולי לצפייה בהצגות. היווני נחצב במדרון גבעה; הרומי נבנה גם במישור, על קמרונות, וקיר הסקנה הגבוה שלו חסם את הנוף — הקהל 'נכנס' אל העולם הרומי.

בארץ: בית שאן; קיסריה; טבריה

סקנה פרונס (קיר התפאורה), פולפיטום (הבמה — כאן נערכה ההופעה בתיאטרון הרומי), פרוסקניון (חזית הבמה), אורכסטרה, קוואה (גושי המושבים), אדיטוס מקסימוס (כניסת המכובדים), וומיטוריום ואמבולקרום.

בארץ: התיאטרון בבית שאן; בחו״ל — בוסרה שבסוריה

'בן דודו' של התיאטרון: תיאטרון קטן ומקורה, להופעות מוזיקה ושירה.

בית מועצת העיר (הבּוּלֶה): אולם קטן ומקורה עם מושבים מדורגים בחצי עיגול. דומה בצורתו לאודיאון — ולכן לא תמיד אפשר להבחין ביניהם בחפירה.

בארץ: בבית שאן נחשף מבנה קטן כזה, שזוהה כאודיאון או כבולאוטריון

מבנה מוארך לתחרויות ריצה ואתלטיקה, על שם 'סטדיון' — יחידת אורך שלאורכה רצו.

בארץ: ההיפו־סטדיום של הורדוס בקיסריה

מסלול מוארך למרוצי מרכבות (היפוס = סוס, דרומוס = מרוץ). המרכבות זינקו מתאי ההזנקה והקיפו כמה סיבובים את הספינה — הקיר המרכזי.

בארץ: קיסריה (גם אצטדיון וגם אמפיתיאטרון — 'היפו־סטדיום'); בית שאן

עמודי הסיבוב בשני קצות הספינה: מטה פרימה — בקצה הרחוק מתאי ההזנקה, מטה סקונדה — בקצה הקרוב. נקודות הסכנה, שבהן התהפכו מרכבות.

בארץ: ההיפודרום בקיסריה

כשני תיאטראות מחוברים: מבנה סגור, עגול או אליפטי, שהקהל מקיף את זירתו ב־360 מעלות — לקרבות גלדיאטורים ולמאבקים בחיות.

בארץ: בית גוברין — נבנה ככזה מלכתחילה; בקיסריה ובבית שאן הוסב מהיפודרום

מופעי קרבות הגלדיאטורים באמפיתיאטרון. במקור 'מתנות' — חובה או מחווה שנתן נכבד לעם על חשבונו.

בארץ: האמפיתיאטרון בבית גוברין

בית המרחץ הרומי הוא מרכז חיים, לא רק ניקיון: שם נפגשו הפטרון ובני חסותו ונסגרו עסקים ופוליטיקה. גם יהודים — ואף חכמים — ביקרו בו. בארץ המרחצאות קטנים יחסית לרומא.

בארץ: בית שאן (המרחץ המזרחי והמערבי); קיסריה; ליד הכותל

חלל מתחת לרצפה, שהרצפה נשענת בו על עמודונים. האוויר החם מן התנור זורם בו ומחמם את הרצפה, ובצינורות גם את הקירות. מים קרים על הרצפה החמה יוצרים אדים.

בארץ: המרחץ המזרחי בבית שאן

החדר החם — הסמוך לתנור, מעל ההיפוקאוסט, עם בריכה חמה ואדים. אליו מגיעים אחרון, אחרי שהגוף הורגל בהדרגה.

בארץ: בית שאן

פלאסטרה — חצר לאימון ולהזעה לפני הרחצה; אפודיטריום — מלתחה; פריגידריום — הבריכה הקרה; טפידריום — חדר פושר בין הקר לחם.

בארץ: אפודיטריום עם תאים לבגדים באחד ממרחצאות קיסריה

בית שימוש ציבורי: מושבים בשורה מעל תעלת ביוב, ולפניהם תעלה עם מים זורמים ומקל עם ספוג לניקוי.

בארץ: הלטרינה במרחץ המערבי בבית שאן

מזרקה ציבורית מפוארת על שם הנימפות: חזית עם גומחות, עמודים ופסלים ובריכה לפניה, מוזנת מאמת מים. מקור לשתייה ולנוי ברחוב הראשי.

בארץ: קיסריה — שוקם, ובו פסל היגיאה; בית שאן

ציור על טיח לח. כשהטיח מתייבש הפיגמנט נקשר אליו כימית — אי אפשר למחוק אותו בלי להרוס את הטיח. דורש מהירות: מטייחים ומציירים קטע אחר קטע. (fresco = טרי)

בארץ: הרובע ההרודיאני בירושלים; תא המלך בתיאטרון בהרודיון

ציור על טיח יבש. נוח יותר — אין לחץ זמן — אבל הצבע לא נקשר לטיח, ולכן נמחק בקלות יחסית. בעין לא מבחינים בינו לבין פרסקו.

טיח שעוצב בתבליט — ביד או בדפוס — על קירות ותקרות: פרחים, מסגרות, דגמים. אופייני לארמונות הורדוס.

בארץ: ארמונות הורדוס

תמונה מאבנים קטנטנות בצבעיהן הטבעיים. בימי בית שני — בלי דמויות; בתקופה הביזנטית אמנות הדמות פורחת גם בבתי הכנסת.

בארץ: הרובע ההרודיאני בירושלים (בלי דמויות); בית אלפא (עם דמויות)

'עבודה חתוכה': ריצוף מאריחי אבן צבעוניים גדולים שנחתכו לצורות. רזולוציה נמוכה מפסיפס, אבל צבעוני מאוד.

בארץ: שברים מהר הבית — פרויקט סינון העפר בעמק צורים

מתקן לטבילה כדי להיטהר מטומאה — לא כדי להתנקות. מופיע לראשונה בתקופה החשמונאית. חלקיו: מדרגות רחבות (לפעמים עם קו מפריד), בריכת טבילה ולעתים אוצר. כשר רק עם 40 סאה של מים שאינם שאובים.

בארץ: הרובע היהודי בירושלים; קומראן; מצדה; יריחו

בור של מי גשמים כשרים לצד המקווה. כשמי המקווה התלכלכו ממלאים אותו במים שאובים ופותחים את הפקק — המגע במי האוצר מכשיר אותם. נדיר בממצא.

כלי אבן אינם מקבלים טומאה, בניגוד לכלי חרס, מתכת ועץ. לכן נפוצים בסוף ימי בית שני — ואצל העשירים אפילו שולחנות אבן.

בארץ: הרובע ההרודיאני בירושלים

בית ראשון: קבורה ראשונה במערה, ואחר כך ליקוט העצמות למאספה המשפחתית. בית שני ואילך: קבורה ראשונה בכוך, בארקוסוליום או בסרקופג, וקבורה שנייה אישית — בכוך קטן או בגלוסקמה.

בארץ: קברי הסנהדרין; בית שערים

גומחות צרות ועמוקות שנחצבו בדופן מערת הקבורה, ופתחן נאטם. כוך ארוך — לגופה (קבורה ראשונה); קטן — לעצמות. הכוכים הקדומים בארץ: במערות הקבורה ההלניסטיות של מרשה; בירושלים מן התקופה החשמונאית.

בארץ: קברי הסנהדרין בירושלים (אפילו שתי קומות כוכים); מרשה

מדף חצוב שמעליו קשת (ארקוס). על מדף גדול הונחה גופה שלמה; על קטן — עצמות.

בארץ: קברי הסנהדרין

תיבות קטנות (לרוב מאבן) לקבורה שנייה של העצמות. אורכן נקבע לפי עצם הירך, רוחבן לפי האגן וגובהן לפי הגולגולת. בירושלים מסוף המאה ה־1 לפנה״ס ועד החורבן; בגליל ובדרום — עוד כמאתיים שנה.

בארץ: גלוסקמאות מעוטרות במוזיאון ישראל

ארון מתים גדול לגופה שלמה — 'אוכל הבשר' ביוונית. נדיר בבית שני, נפוץ בתקופות הרומית המאוחרת והביזנטית, אצל יהודים ואצל שאינם יהודים.

בארץ: בית שערים

כד או תיבה לאפר המת אחרי שריפת הגופה — המנהג הרומי הרווח עד המאה ה־2 לספירה, אז גברה הקבורה בגוף ובסרקופגים. יהודים לא שרפו את מתיהם.

מאוזוליאום — מבנה קבר מפואר. 'קבר' הוא המקום לגופה; 'נפש' — מבנה הנצחה לנשמה, מעליו או לידו. הבחנה מוכרת מחז״ל ומכתובות נבטיות.

בארץ: יד אבשלום — קבר חצוב ונפש בנויה; קבר בני חזיר

שני עמודים בין שתי מזוזות (אנטות) בחזית. בקבר בני חזיר — עמודים דוריים, ומעליהם כתובת שמונה את בני משפחת הכהנים בני חזיר: השם היחיד בנחל קדרון שמבוסס על ממצא.

בארץ: קבר בני חזיר בנחל קדרון

מימי בית שני: אולם מלבני עם ספסלים מדורגים לאורך הקירות ועמודים — מתאים לקריאה בתורה וללימוד בציבור. בלי אפסיס ובלי פסיפס דמויות.

בארץ: גמלא, מצדה, הרודיון, מגדלא

כתובת יוונית שנמצאה בעיר דוד (חפירות ריימון וייל, 1913–1914). תיאודוטוס, כהן וראש כנסת, בן ונכד לראשי כנסת, בנה בית כנסת 'לקריאת התורה וללימוד המצוות' ואכסניה עם מתקני מים לבאים מחו״ל. עדות לבית כנסת בירושלים לפני החורבן ולתפקידיו.

בארץ: עיר דוד, ירושלים

גליליים — חזית מפוארת לירושלים ורצפת אבן (כפר נחום, ברעם); גולניים — בזלת (עין קשתות); דמויי כנסייה — אפסיס ופסיפס עם גלגל מזלות (בית אלפא); דרום הר חברון — אולם רחב, כניסה ממזרח (אשתמוע, סוסיא). השוני אזורי יותר משהוא כרונולוגי.

בארץ: כפר נחום; עין קשתות; בית אלפא; סוסיא

בתקופה הביזנטית: 12 המזלות במעגל, הליוס במרכבתו במרכז, ובפינות ארבע התקופות. המוקדם — בחמת טבריה (המאה ה־4), ואחריו ציפורי (5) ובית אלפא (6). בעין גדי — שמות המזלות בכתב בלבד.

בארץ: חמת טבריה; ציפורי; בית אלפא

במקור מבנה ציבורי אזרחי — למסחר ולמשפט — לא כנסייה. אולם מוארך, מחולק בשתי שורות עמודים לתווך גבוה (נווה) ולשתי סטרות נמוכות, ובקצה אפסיס. מן המאה ה־4 אימצה אותו הנצרות.

בארץ: כורסי

אטריום (חצר), נרתקס (אולם מעבר — שם עמדו המתנצרים), תווך, סטרות, אפסיס מרכזי; ובצדדים: דיאקוניקון — לבגדי הכהונה, ופרותזיס — להכנת לחם הקודש.

בארץ: כורסי — שלוש אפסידות

מבנה עגול או מתומן סביב מרכז מקודש — כנסיית הנצחה. השורש פגני (הפנתאון), וגם כיפת הסלע המוסלמית בנויה כך.

בארץ: כנסיית הקתיסמה; הרוטונדה בכנסיית הקבר

'שלל': שימוש חוזר בפריטים אדריכליים ממבנים חרבים — עמודים, כותרות ומשקופים שנבנו לתוך מבנים חדשים. נפוץ מאוד בתקופה הביזנטית ואחריה.

בארץ: עמודים וכותרות משולבים במבנים מאוחרים בקיסריה ובירושלים